ז'אנר האימה בשנות התשעים היה מלא בשכבות של כמה מהסרטים הכי איקוניים שזכו למסכי מעריץ האימה. החוש השישי ניער עם הסיום הטוויסט החדשני שלו שלא יעלה עליו במשך שנים. בזמן שהסרטים הגדולים בתקציב והידועים קיבלו את אהבתם, גם ז'אנר האימה האינדי הלך וגדל.
עם למעלה מ- 600 סרטי אימה שיצאו בשנות ה -90, חלקם הושארו מאחור בעוד שאחרים שגשגו במקומם. בעוד שחלק מהסרטים ראויים לשבחים שקיבלו, חלקם לא קיבלו הכרה מספקת על כך שהם קיבלו את הז'אנר. להלן חמישה שלא היו גדולים ככל שהיו צריכים וחמישה שאמנם מדברים עליהם יותר מדי על אף סרטים מעולים.
10 הערכת יתר: צבא החושך (1992)
סרט ההמשך הזה למת הרשע עוקב אחר אש וויליאמס לאורך הזמן כשהוא מתמודד מול הדודים, הצבאות ועצמו. לאורך הדרך, אש מקבלת את הילדה וחוסכת את היום מספר פעמים. למרות שגורם המחנה של הסרט הזה היה הכרחי, יתכן שהוא התקבל טוב מדי.
אחד הגורמים הגדולים ביותר של Evil Dead ו- Army of Darkness הוא קסמי סרטי ה- B שלהם, עם זאת, שעלולים ללכת לאיבוד לאורך זמן עם מעריצים חדשים שנכנסים לסדרה, בהנחה שהיא כותבת כאילו היא מנסה שהיא הכי טובה. זה סרט טוב, אבל לא בהכרח מגיע לו ההייפ שהוא קיבל.
9 Underrated: Dead Alive (1993)
מעניין ש- Army of Darkness זכה לתגובת קהל כה רחבה, אבל Dead Alive לא עשה זאת. הסרט הזה הוא סרט זומבים טיפוסי למדי שעוקב אחר גבר, ליונל, כשהוא ממשיך בתאריכים מסוימים ואמו ננשכת על ידי כלאיים של קוף עכברוש והופכת את כולם לזומבים.
סביר להניח שראית סצינה יחידה מהסרט הזה, בה ליונל נושא מכסחת דשא ופשוט דוחף אותו לאנשים לזמן מה על גרם מדרגות. זה איקוני, אבל רוב האנשים לא יכלו לדעת מאיפה הסצינה ההיא. סצנה בודדת זו הייתה צריכה להביא את Dead Alive כשם ביתי אימה.
8 הערכה מוגזמת: Leprechaun (1993)
אם להיות ברור, הסרט הזה אינו מוגזם במובן זה שהוא התקבל ואהב על ידי רבים. הסרט הראשון של הסדרה, שכיכב את ג'ניפר אניסטון וורוויק דייוויס, היה למעשה סרט אימה ב-אימה, אבל כשהגימיק נמתח לחלל הדוד והחלל, אנשים ידעו אותו בשם הרבה יותר.
זה מוגזם מכיוון שאחרי שישה סרטי המשך וסרט מקדים גרוע מאוד, הסרט היה עמוד התווך בזייטגיסט התרבותי. כל מי שמתדרדר באימה שמע על סרטי Leprechaun בדרך כלשהי. מכיוון שנראה שהאימה היא ז'אנר זה או אחר, ההתמקדות בסרטים אלה פירושה פחות התמקדות בסדרות אחרות שמגיעות להן מעט אהבה.
7 Underrated: Cube (1997)
לא רק הערכה מועטה אלא המלצה גבוהה לכל מי שאוהב את הרעיון של זיכיון המסור יותר מהסרטים עצמם. קוביה מתמקד בקבוצת אנשים שנכלאים בכלא העשוי מחדרים משתנים. חדרים אלה מלאים בחדרי כספות וחדרי מלכודות שעל הדמויות לפלס דרכם.
הסרט הזה לא רק מתמקד בשרידות ובבריחה ממלכודות מוות, אלא גם בטרור הפסיכולוגי שנלכד. הסרטים לא מוכרים במיוחד, אבל יש אנשים שנשבעים שקוביה וקוביה 2: היפר קוביה הם כמה מזוועות המדע הבדיוני שם.
6 הערכת יתר: צעקה (1996)
למרות שזה אולי לא נראה ככה, צעקה הוא סרט אינדי למרות שהוא הופץ באופן נרחב. כל סדרת הצעקות (שמור ל -3) היא סולידית וראויה להכרה שהיא קיבלה. עם זאת, ההצהרות הבלתי פוסקות של "צעקה הוא סרט האימה הטוב ביותר מכיוון שהוא שינה את הז'אנר בכללותו" גורמות להצלחה של הסרט להרגיש נגועה.
זה עשה המון בז'אנר, אין להכחיש זאת, אבל זה לא היה הסרט היחיד בשנות ה -90 ששינה את אופן ההתייחסות לז'אנר. סידני פרסקוט הוא אייקון של קולנוע האימה ורוח הרפאים היא פרצוף של אימה ראויה היטב, אבל האמונה שהסרטים האלה הם הסרטים הטובים ביותר שיצרו אי פעם היא שגורמת להם להיות מוגזמים.
5 מוערך: ידיים סרק (1999)
הסרט הזה היה פלופ קופות וסרוק ביקורתית, ובכל זאת יש בו הרבה קסם שצריך לראות. ידיים סרק אינו סרט אימה טיפוסי שכן הוא נוטה לעבר קומדיה אימה במובן גדול יותר מאשר לרוב. הסרט עוקב אחר נער, אותו מגלם דבון סאווה לפני היעד האחרון, כשידו הופכת לאחוזה ומתחילה להרוג אנשים.
הקומדיה הוגנת, ואלמנטים האימה מתערבבים יפה, ויוצרים סרט טוב לצפייה עם חברים ולדון עם חובבי אימה. לא מדברים לעתים קרובות על הסרט הזה בשיחות אימה, אבל זה אמור להשתנות.
4 הערכה מוגזמת: הסיוט החדש של ווס קרייבן (1994)
בדומה לצעקה, הסיוט החדש של ווס קרייבן נתפס כשינוי בצורת האימה, אם כי זה עוזר לאותו אדם ליצור את שניהם. הסרט הזה הוביל לשיגעון מטא-נרטיבי שנראה ברוב תכניות הטלוויזיה ובכמה סרטים בגלל כמה קל לסלק אותו.
הסרט, שהתמקד בגרסה בדיונית של צוות השחקנים והצוות האמיתיים של "סיוט ברחוב אלם", זכה לשבחים רבים כתוספת לא קנונית לסדרה. למרות שזה סרט טוב עם תסריט כתוב היטב ועלילה מהנה, סרטים אחרים כמו משחקים מצחיקים עושים את זה בלי כל השבחים המגיעים.
3 מוערך: Candyman (1992)
טוני טוד מפיל כמו אגדה אורבנית אמריקאית באמת בעיבוד הזה לסיפור קצר מאת קלייב בארקר. קנדימן עוקב אחר מבנה דומה לשקט של הכבשים, אך בסיפור מבוסס יותר מחוספס. מדובר על אישה צעירה שיוצאת למצוא מידע על הקנדימן, רק כדי להיות חלק מהמשחק שלו.
הסרט מהווה פרשנות נושכת לכמה היבטים של החיים האמריקאים, ביניהם יחסי גזע, אלימות כנופיה והיסטריה המונית. עם כל זה מתחת לחגורה, קנדימן לא נדון כמו בסדרת ליל כל הקדושים או אפילו בצעקה שחבל על סרט כה מוצק.
2 הערכה מוגזמת: פרויקט מכשפות בלייר (1999)
על הסרט שאנחנו צריכים להודות על עשרות סרטי ה"מצולמים המצולמים "הגרועים של העשורים האחרונים, פרויקט המכשפה של בלייר היה באמת שינוי לעיצוב האימה. בעקבות שלושה חברים שיוצאים ליער כדי לברר אם אגדה אורבנית היא אמיתית או לא, הם בסופו של דבר נעלמים מהמסך לפרקי זמן ארוכים תוך שהם מתמודדים עם זוועותיו של אויב בלתי נראה.
אמנם זה היה נהדר והסיפור האחורי מאחורי הסרט היה מהלך שיווקי נהדר, כשהוא הוצג כמצלמים שנמצאו אמיתיים, הסרט עצמו לא צריך להיות מונח על הדום כאילו המציא את הגלגל מחדש ועוד.
1 מוערך: נדג'ה (1994)
סרט הערפדים הזה משנת 1994 עוקב אחר בתו של דרקולה כשהיא נוסעת לאמריקה לאחר מות אביה בידי ואן הלסינג. בעוד שני שמות האימה הגדולים מופיעים, הסיפור הוא יותר מוקד בילדיהם של דמויות לוחמות אלה.
יש הרבה תוכן לצלול עם נדג'ה, כולל המלכות הסיבתית שהוא חושף והסטיילינג בשחור-לבן של הסרט. קשה להאמין שאנשים לא מדברים על הסרט הזה, אפילו לא בז'אנר כמו אימה, שם סוג זה של סיפור צריך להיות מוקד.