עם כניסתו לתוקף של הצו הביצועי של דונלד טראמפ על איסור אזרחים משבע מדינות הרוב המוסלמיות בשבוע שעבר, פרצו מחאות ברחבי אמריקה, כאשר אלפים נסעו לשדות תעופה שונים שבהם הוחזקו יחידים כדי לדרוש את שחרורם. בעוד ששופט הוציא מאז צו עיכוב זמני של הצו, נותר לראות את ההשפעות ארוכות הטווח של הדרישה, והשפעת הצו ניתנה בפני פומבי באופן מיידי מול הבמאי האיראני אסגר פרהאדי. יוצר הסרט זוכה האוסקר שעומד מאחורי A Separation and The Past מועמד השנה שוב בטקס פרסי האוסקר על עבודתו האחרונה "איש המכירות", אך צו הביצוע של טראמפ יאסור עליו להיכנס לארץ להשתתף בטקס.
האקדמיה הכחישה את איסור הנסיעה, וכינתה אותה "מטרידה ביותר", וסלבריטאים שונים התבטאו נגדה, ויש שקראו להחרים את הטקס כולו. למרות שנראה כי קיימת אפשרות לחריג נסיעה עבור פרהאדי, הבמאי שחרר מאז הצהרה המאשרת כי לא ישתתף בטקס, באומרו כי "האפשרות של נוכחות זו מלווה במישורים ואמנויות אשר בשום אופן אינם מקובלים עלי גם אם היו יוצאים חריגים לטיול שלי."
כאשר השבעתו של טראמפ לא הצליחה למשוך כישרונות שמות גדולים להופעה, צוותו גינה את הגישה הליברלית האליטיסטית כביכול של הוליווד ואת חוסר יכולתם לעמוד מול אמריקה "האמיתית". טראמפ גם השתמש בחשבון הטוויטר שלו בכדי להפנות כעס על מריל סטריפ לאחר נאום גלובוס הזהב שלה, בו היא קראה להתייחסותו לכתב נכה והדרכים בהן האמינה שהתרבות האמריקאית בכללותה תושפע לרעה ממדיניותו. תגובתו הזועמת של טראמפ לנאום, שכללה את קריאתו של סטריפ "מוגזמת", מדגישה אחת מהנושאים המרכזיים הרבים עם הנשיא החדש ואת חשיבותו של עולם הסלבריטאים המתנגד לו בכל צעד ושעל.
לפני היותו פוליטיקאי או אפילו איש עסקים, טראמפ הוא ידוען. המיתוג שלו נשען כמעט אך ורק על הדימוי הציבורי שהציב לעצמו כשופט תוכנית טלוויזיה בריאליטי. החניך חידש את אישיותו ואת יכולתו הבנקאית כפנתיאון של עסקים, שקודם לכן זכה להכות רבות עקב כמה מקרי פשיטת רגל. עוד לפני כניסתו לטלוויזיה, טראמפ השתמש לעתים קרובות במודלים של ידוענים כדי לקדם את דמותו: הוא התראיין לעיתים קרובות על ידי הווארד שטרן; הוא הופיע במגזינים מפורסמים, הן שוק (ווג) והן פופוליסט (אנשים); הוא העניק ראיונות לבידור הערב; הוא נכנס למריבות עם ידוענים אחרים כמו רוזי אודונל וביל מאהר (שאותם ניסה לתבוע).
לשמצה, הוא שימש לעתים קרובות כפרשן שמונה לעצמו לרכילות סלבריטאים. כולם מקים קרדשיאן ("היא נהייתה קצת גדולה", אמר בזמן שהייתה בהריון) ועד קריסטן סטיוארט ורוברט פטינסון ("רוברט אני מקבל המון חום על זה שאמרת שאתה צריך לזרוק את קריסטן - אבל אני צודק אם היית רואה את נערות מיס יוניברס היית שוקל מחדש ") את ראסל ברנד (" מפסיד מרכזי ") נמצא בקצה ההתקפות שלו, וזה רק גבר לאחר שנכנס לזירה כמועמד לנשיאות. אכן, זה ממשיך עד היום כשלא רק סטריפ הותקף אלא גם ארנולד שוורצנגר, שהשתלט מטראמפ כמארח החניך של סלבריטאים, שם טראמפ התגאה בכישלונו של שוורצנגר להתאים לרייטינג שלו.
מלכודת הסלבריטאים נותרה אמצעי הקמפיין העיקרי של טראמפ במהלך הפריימריז וגם בבחירות. הסיסמאות המרושעות שלו גרמו לשיווק מעולה ומסירות מעוררת השראה - "Make America Great Again"; "בנה את החומה"; "מסננים את הביצה." שורת הכובעים שלו הפכה איקונית ובלתי נמנעת במהירות, בעוד הופעתו של Saturday Night Live ו- Late Late עם הופעותיו של ג'ימי פאלון מיקמה אותו כסלבריטאי יותר מאשר פוליטיקאי בסירוביהם לחקור באמת את מדיניותו, והאסטרטגיה שלו התמקדה בשיחה מתמדת על זכייה, כאילו הוא עדיין בתלמיד. הדימוי של אדם כסלבריטאי הוא של מנצח, וזה דימוי שנמכר כשאפתני בצורה הכי קיצונית שאפשר על ידי הצבתו כהחלטה דמוקרטית: להצביע לטראמפ, וגם אתה יכול להיות מנצח.
אן הלן פיטרסן מבאזפיד טוענת כי המפתח להבנת טראמפ הוא לראות בו ידוען. באסטרטגיה זו ההתנגדות העקבית של הוליווד כלפיו היא החזקה ביותר, מכיוון שטראמפ נהרס בבירור מכך שאין לו ידוענים לצדו. היו לו שמות גדולים כמו ג'ון ווייט, אבל בשום מקום ליד מטמון ה- A-List הילרי קלינטון התגייסה לצידה במהלך הבחירות, כשכולם ממריל סטריפ ועד לנה דנהאם ועד ג'וס ווידון (ובהרחבה, מארוול פגעים כבדים כמו רוברט דאוני ג'וניור וסקרלט ג'והנסון) עובדים מטעמה. הופעות ההשבעה של ברק אובמה כללו את אריתה פרנקלין, ג'יימס טיילור וביונסה, בעוד שטראמפ יכול היה לנהל רק את טובי קית ', 3 דלתות למטה, וג'קי אוואנצ'ו - האחרון שסגן אלוף העונה החמישית של אמריקה Got Talent.
אפילו אותם שמות בנקאיים שרמזו על תמיכת טראמפ - כולל קלינט איסטווד וחברו הוותיק של טראמפ, הכדורגלן טום בריידי - לא יתמכו בו בפומבי באופן שהוא יוכל להשתמש בו באמת. אירוע הסלבריטאים הגדול ביותר של שבוע ההשבעה הגיע למחרת עם צעדת הנשים, שכללה משתתפות בשמות גדולים כמו ג'סיקה צ'סטיין, מיילי סיירוס, ג'ייק ומגי ג'ילנהול, נטלי פורטמן ומדונה.
טקס האוסקר השנה, למי שבוחר להשתתף בו במידה ויתקיים חרם באופן רשמי, יכלול כמעט בוודאות נאומים בגנות טראמפ ותמיכה בפרהאדי. לטקס היסטוריה ארוכה של היותו פלטפורמה לסלבריטאים להגברת הסיבות המתקדמות שלהם. מפורסם, ונסה רדגרייב דיברה בעד זכויות פלסטיניות במהלך נאום השחקנית הטובה ביותר שלה לפני שהוזמנה מיד מהבמה. הנאום של מייקל מור עצמו, בו הכחיש את מלחמת עירק בשנת 2003, ראה אותו מבולבל על ידי הקהל הליברלי כביכול. אולימפיה דוקאקיס סיימה את נאום שחקנית המשנה הטובה ביותר בקריאת תמיכה לבן דודה מייקל, שהתמודד אז לנשיאות. נאום האוסקר הראשון של שון פן התחיל בבדיחה על כך שאין בעירק נשק להשמדה המונית. זה'מסורת עתיקת יומין להפוך לפוליטית בטקס האוסקר, ומפיק הטקס השנה, מייקל דה לוקה, בירך בלב שלם על נאומים דמויי סטריפ נוספים, באומרו "הפורומים הללו נדירים."
גודל הפלטפורמה חשוב, כמו גם ההגברה המסופקת. ככל הנראה יותר אנשים יצפו באוסקר מאשר ההשבעה, ויותר אנשים יראו את הציוץ של קומאיל ננג'אני או מארק רופאלו מזה של חבר הקונגרס המקומי שלהם. כפי שציין פיטרסן ביצירת באזפיד שלה:
"לראות את טראמפ כפוליטיקאי זה להאמין שהבדיקות הפוליטיות המסורתיות של העיתונות יכולות לשחוק את הדימוי שלו עם הבסיס שלו. לראות בו סלבריטי זה להבין שהמוסדות הכי קריטיים לרעיון שלו, השברירי של דמותו - בשבת נייט לייב, הצהובונים, תוכניות החדשות בכבלים, טוויטר, תמונות פפראצי של שערו - הם נקודות הפגיעות שלו."
לכן ההתנגדות של הוליווד לטראמפ כל כך חזקה. זה לא בא לפני שמאות אלפי האזרחים הקבועים מפגינים עליו בעקביות, וגם לא צריך לעשות זאת, אך ניכר כי דעותיהם של ידוענים חשובות לו יותר, ולסירובם לעמוד בו ולהיות חבריו יש השפעה חזקה. טראמפ הוא עכשיו האדם החזק ביותר על פני כדור הארץ, אבל זה לא מספיק בשבילו. הוא רוצה להיות גם הסלבריטאי הגדול ביותר ולכן הוא ללא ספק בסופו של דבר יצפה באוסקר השנה - אז כדאי שהזוכים יוודאו שהנאומים שלהם מכניסים אגרוף.