יש יופי מוסתר ממש מעבר לבנייה שמעיבה על ערינו הצבעוניות. אנשים עושים מוזיקה, אבל אנחנו עסוקים מכדי להיות קבורים בטלפונים שלנו, שגרתיים כדי להצטרף לשיר שלהם. פסיפס מצייר עולם של dystopia מונוכרום, שבו אי ציות הוא הכרחי והדרך היחידה להיכשל היא על ידי מילוי.
מאולפני קילברייט, הצוות שמאחורי Among the Sleep, פסיפס הוא משחק קצר אך מספק (שוחרר לראשונה אך ורק באפל ארקייד) שמתמודד עם מספר נושאים המציקים בעולמנו המודרני. נראה כי ארגון ללא שם מנהל את הכל, החל מהמשחק הממכר מאוד שהוא - בהתחלה - האפליקציה היחידה בטלפון הנגן, ועד גורד השחקים שמכיל מספר עצום של עובדים זהים. פרסומות מפוצצות ברחבי העולם האפור והברוטליסטי מעידות על צורך באנשים להרגיש קשורים. האפליקציה Love (TM) עוזרת לחפש מישהו אחר חבר נפש; אחר קובע תרופה שמבטיחה אושר.
אבל לא צריך לנסוע רחוק כדי לפתוח את האחיזה בשלטון ממש מתחת לחיוך התאגידי. צורך רובוטי, שחוזר על עצמו לשלוט, לווסת ולבסס את היצירתיות. טשטוש בעיתון מתאר את ההפללה של ביצועי הרחוב, דרך בטוחה להפוך את היוממות היומיומית שלך לעמומה יותר. קל לראות את ההקבלות בין עולמו של פסיפס לעולמנו. מוחזק מתחת לזכוכית המגדלת של מראה תעשייתית וזוהרת, אנו אמורים לשאול מה מחזיר אותנו לטלפון שלנו כל יום. ולשם מה הכל?
לפסיפס לוקח כמה שעות לנצח, אם לסיים את המשחק באמת מרגיש כל הישג. אתה משחק כמזל"ט משרדי, צועד לעבודה בעיר העתידנית שלך יום אחרי יום, עם כישלון ממש סביב העיקול והצלחה תמיד מחוץ להישג יד. ההודעות בטלפון שלך שנמצאות תמיד מזכירות לך את איחור בעבודה ואיום סיום. אפליקציית Love (TM) לא רושמת התאמות; אחרי הכל, כולנו לבד.
משחק המשחק בפסיפס הוא פחות או יותר הצעות: שלוף את עצמך מהמיטה בכל בוקר, צחצח שיניים. הפקדים מובילים את הדמות הראשית המנומלת שלך דרך קיומו העגום, כמו כוח חיובי בחייו. זה כאילו המעשים שלך הם הדבר היחיד שמונע ממנו להמשיך כרגיל, לא להפסיק להעריך את הפרפר שמצבע את הליכתו הבנאלית לעבודה.
When you aren't helping a man break from routine, the player both witnesses and contributes to it. The app BlipBlop on the worker's phone allows you to press a button "Blip" and receive "Blops." With blops, you can purchase power-ups that allow you to more quickly accumulate more blops. It's a never-ending and rightfully addictive pattern; each click makes a satisfying sound, the growing number of blops feeding you just the burst of dopamine you need to forget about the world around you.
העבודה שלך היא גם חסרת תכלית: להכות ב"ציון דרך "לא ידוע על ידי הזנת נקודות במעין מבוך עמוס מלכודות. הנקודות נעות כלפי מעלה מהמקום בו הן נוצרות לסמן שיש לשבת. התשוקה המכנית שלו מהדהדת את המעקפים המוזרים של השחקן לתיבות חשמל בנסיעתו. זוהר המסך קורא אליו; מדוע לא תמצמץ הכחול הקפוא של איזה כוח מתכתי ובלתי מסורבל?
הגרפיקה של פסיפס היא פשוטה, נמוכה פולי עם צבעים מושתקים, הדמויות חסרות פנים, כל אחת מהן חסרת דעות מוזרה של האחרונה. הפסקול הקליל והכחול (עם פעימות של הברקות ברגעים) תפאורת מושלמת לאירועי. המשחק מאיר ברגעיו הסוריאליסטיים את הזוהר ביותר, החל מרצפים שבהם נעליים ענקיות רוקדות לאורך שביל עקרה ועד למחזור (ממש תרתי משמע) של החוויה האנושית למשהו יותר לעיכול; קרא, עליך לברוח מחצר הגרוטאות כגרסת קוביות של עצמך.
האם משחקים אמורים להיות מהנים, או פשוט כדי להסיח את דעתנו מהעוול סביבנו: חוסר בית, כריתת יערות? משחקו של פסיפס אטום בכוונה, המשמעות שמאחורי מעשיכם מטושטשת עד לנקודה בה המשך הלאה עשוי להיראות חסר טעם. יתכן שזה לא תמיד מרתק, אך בעלי הסבלנות יפרקו מסר מרומם על קשר אנושי. האירוניה לא מקווה לאבד את הנגן; שמשחק על שחרור עצמך מהטלפון שלך … משוחק על אחד.
Mosaic זמין במחשב האישי וב- Apple Arcade עם הגרסאות המתוכננות ב- Xbox One, PlayStation 4 ו- Nintendo Switch ב -19.99 דולר. Screen Rant סופקה עותק למחשב דיגיטלי לצורך סקירה זו.
הדירוג שלנו:
4 מתוך 5 (מצוין)