למרות השנה שתסתיים בקרוב, ישנם עדיין מספר סרטים בולטים שטרם יצאו לאקרנים בשנת 2016. ביניהם השתיקה של מרטין סקורסזה, בכיכובם של אדם דרייבר, אנדרו גארפילד וליאם ניסן. הסרט היווה פרויקט תשוקה בן 30 שנה עבור יוצר הסרט האגדי, כזה שמתאים פחות לסרטי הגנגסטרים המפורסמים שלו כמו גודפלס ורחובות ממוצעים, ויותר עם הטיולים הרוחניים שלו כמו קונדון או הפיתוי האחרון של ישו.
הסרט יעלה לאקרנים רק ב -23 בדצמבר בניו יורק ולוס אנג'לס, בדיוק בזמן לבחינת פרסי סוף השנה, לפני שהרחיב את יציאתו בינואר. למרות העיכוב, מספר מבקרים כבר ראו את הסרט, וההייפ לשקט גדל בהתמדה במהלך השבועות האחרונים מאז אותן הקרנות ראשונות.
היום הוסר אמברגו הביקורת ואיתו פורסם גל הביקורות הראשון. רבים שיבחו את תעוזתו הטכנית של הסרט ואת ההתמודדות הפנימית של הדמויות הראשיות שלו. אספנו עבורכם כמה קטעים ללא ספוילרים , אך קישורים לביקורות המלאות ניתנים למעוניינים בכך.
THR - טוד מקארתי
שתיקה, בהצלחה רבה יותר מאשר לא, מתייחסת באופן אמנותי לנושא הליבה של מאבקו הדתי של יוצרו. הוא פלירטט עם הריקוד סביב הנושא ברבים מסרטיו האחרים, לרוב בסרטים המציגים דמויות עבירות ואלימות, אך בדרמות הדתיות המפורשות שלו, ובכלל זה קונדון ו"הפיתוי האחרון של ישו ", זה מרחק ניכר, הרהוט והקוהרנטי ביותר.
קוליידר - בריאן פורמו
התוצאה היא אחד הסרטים העמוקים ביותר בקריירה של מרטין סקורסזה. זה מעלה תחושה שאולי מוכרת למי שסוגד או עושה מדיטציה, כי שתיקה היא סוג הסרט שאתה הולך לישון בכבוד אבל מתעורר אוהב.
מגוון - פיטר דברג '
השעה האחרונה של הסרט היא ללא ספק המאתגרת ביותר, מכיוון שסקורסזה יוצא מגדרו בכדי להימנע מכמה מהטכניקות הגורפות והאסוציאטיביות החופשיות שמאליק חידש לקולנוע רוחני, ובמקום זאת פנה למודל המחמיר של ברסון, דרייר ואחרים ש תסריטאי "הפיתוי האחרון", פול שרדר, תיאר פעם "קולנוע טרנסצנדנטי", שבו גיבורים חסרי אונים נאבקים כנגד כוחות שאינם בשליטתם. בעוד שהרומן של אנדו מאפשר גישה יודעת-כל לסכסוך הפנימי העמוק של רודריגס, הסרט משאיר את הקהל באורך של זרוע, ומכריח אותנו לבחון את פניו של גארפילד לתובנות פסיכולוגיות שלרוב, מורכבות מכדי לצפות מאיתנו לפרש בעצמנו.
העטיפה - רוברט אבל
בין אם צילמו שיחה, או מצוקה פרטית, או עינויים פתוחים, הסרט מושתק עד כדי יראת כבוד. אבל אם סקורסזה לא בדיוק אוזו כשמדובר בלכידת המאמץ ללא מאמץ, הוא גם לא מל גיבסון שהופך ייסורים גופניים עקובים מדם לכוכב. עם "שתיקה", תמיד ניתן להעריץ את שאיפתו של סקורסזה להמחיש מאבק פנימי בלתי פוסק.
אינדיווייר - אריק קון
במונחים של סקורסזה בתקופה המאוחרת, לסרט החדש אין קצה של "הזאב מוול סטריט" וגם לא החזון המלכותי של "הוגו". במקום זאת, הוא מתקרב לקדמותו של "אי התריס", עוד סיפור לא מושלם שהתגבר על רבים מחסרונותיו עם ויזואליות מסעירה ואוויר אינטליגנטי צונן. "שתיקה" הוא מבט חכם ומתוחכם על מאבקיו הפנימיים של מאמין אמיתי, עם זריקה אחרונה מופלאה המציעה כי אותם מאבקים לעולם לא ייגמרו.
ניו יורק דיילי ניוז - סטיבן וויטי
"שתיקה" הוא סרט שמתחשב לאט לאט, ומתחשב עמוק, על שאלת עצמך. על סמכות תשאול. על לערוך חשבון אחר היכן שנכשלת כבן אנוש, ולתהות כיצד תוכל לתקן - לעצמך, לאחרים ואלוהים. לחלק זה נראה כמו שינוי קצב. למי שבאמת מכיר את האמנות של סקורסזה, זה הביתה.
כמו ברוב סרטיו הרוחניים של סקורסזה, הביקורות המוקדמות שיבחו את יכולתו הטכנית של היוצר, אך הדרמטיזציה של הסרט בנושאים דתיים ורוחניים זכתה בדרגות הצלחה שונות. יש המכנים אותו אחד מסרטיו העמוקים והאישיותיים ביותר עד כה, בעוד שאחרים אמרו שניסיונו לדמיין את הסכסוך הפנימי של גיבוריו הראשיים הוא מוצלח למחצה בלבד. כנ"ל לגבי משחק הסרט. מספר מבקרים חוגגים את עבודתם של גארפילד, דרייבר וניסון בה, ואחרים מלינים על חוסר יכולתם של ההופעות לעבוד בסוגיות המורכבות של הסרט.
נראה כי הקונצנזוס הוא שמדובר, לכל הפחות, בהישג חזותי וטכני נוסף ומדהים עבור סקורסזה, שהסרטוגרפיה הארוכה והמרשימה שלו הביאה ליוצרי הסרטים האהובים והמוערכים ביותר שראו הקולנוע. מאבקו בן 30 השנים להביא שתיקה למסך הגדול השתלם בהקשר זה, אך בין אם מדובר בביתה הביתית הרוחנית או הנושאית שהוא רצה שהיא תהיה נתונה לדיון. זה מתפתח לאחד הקלפים הפראיים הגדולים ביותר בשבועות האחרונים של השנה, ובהתחשב בנושאים הפוליטיים והדתיים המפלגים שלו, יהיה מעניין לראות עד כמה שתיקה מסוגלת להדהד עם צופי הקולנוע הכלליים.