סקירת "ארתור"

בן קנדריק של Screen Rant סוקר את ארתור

האובססיה הנוכחית של הוליווד לאתחל מחדש את מותגי הקולנוע הקלאסיים (כמו אנני, הקראטה קיד, ובקרוב שלושת הסטוגות) הולידה, לטוב ולרע, את ה"הדמייה המחודשת "האחרונה שיצאה לטרף את הנוסטלגיה הקולקטיבית של צופי הקולנוע - ארתור עם בריטניה הקומיקאי / שחקן ראסל ברנד בתפקיד הכותרת.

ארתור המקורי, בכיכובו של דאדלי מור, הוקרן בבכורה בשנת 1981 להצלחה ביקורתית ומסחרית - בזכות הביצועים החכמים והבלתי ערוכים של האיש המוביל שלו. כתוצאה מכך, ארתור הוא עדיין קלאסיקה נצחית שלמרות המראה המזדקן של מלאי הסרט מצליח לספר סיפור מודרני של אהבה אמיתית - אם כי טיפשי. בהמשך המחודש הזה ניסו האחים וורנר והבמאי ג'ייסון ווינר לרענן את סיפורו של ארתור לדור חדש, שכרו את התסריטאי פיטר ביינהאם (בוראט וברונו), והחליפו נהיגה בשכרות ורכבות צ'ו-צ'ו עם באטמוביל ואוונדר הוליפילד.

אז האם ההעדפה המעודכנת של הקומדיה הקלאסית הופכת את הסרט הזה לחובה כמו המקור - או שמא ארתור הוא עוד הוכחה לכך שהוליווד באמת צריכה לחזור במהדורות מחודשות?

לרוע המזל, ארתור של ברנד מייצג את הרעיון האחרון. זהו סרט לא אחיד, שלא רק מעתיק מספר מדהים של שורות וקטעים ישירות מהמקור, אלא שכל תוספות מודרניות לעלילה רק משמשות לפיתול הנרטיב הכללי, כמו גם לנדוד לקהל על ידי המקלחת עליהם תרבות פופ אחת. התייחסות אחרי השנייה.

אם אינך מכיר את הנחת היסוד של המהדורה המחודשת של ארתור, הנה התקציר:

הקוסם הבלתי אחראי ארתור באך (ראסל ברנד) תמיד סמך על שני דברים שאפשר להסתדר עליהם: הונו הבלתי מוגבל והתחושה הטובה של המטפלת לכל החיים הובסון (הלן מירן) כדי להרחיק אותו מהצרה. כעת הוא עומד בפני האתגר הגדול ביותר שלו - בחירה בין נישואין מסודרים שיבטיחו את אורח חייו המפואר או עתיד לא וודאי בדבר היחיד שכסף לא יכול לקנות, נעמי (גרטה גרוויג), האישה היחידה שאי פעם אהב. בהשראתה של נעמי וקצת עזרה לא שגרתית של הובסון, ארתור ייקח את הסיכון היקר ביותר בחייו ולבסוף ילמד מה המשמעות של להיות גבר, בדמיון המחודש הזה של הקומדיה הרומנטית הקלאסית "ארתור".

ברנד מציע את אותם קהלים עשירים ופזיזים של גבר-ילד שיזכרו מששכחת את שרה מרשל ותביא אותו ליוונית. בסך הכל הוא בסדר בתפקיד, ומתעורר בהצלחה (ממש כמו שעשה מור) באינטראקציות שלו עם הדמות האהובה-חובבת הובסון (אישה בסיבוב זה, בגילומה של הלן מירן). לרוע המזל הוא מת ברגעים הרגשיים יותר. מירן מביאה הרבה קסם להפקה, אך למרות כישרונותיה אפילו זוכה פרס האוסקר עובר בעיקר את התנועות - משורשר בכמות מזעזעת של העתק ודיאלוג שהודבק (שלא לדבר על סצנות שלמות) מהסרט המקורי. הקווים וקטעי התפאורה היו יכולים להיות נסיכה מתוקה - אם אכן הסרט החדש של ארתור היה מיוצר לאוהדי המקור.

גרטה גרוויג, שקיבלה המון שבחים ביקורתיים על הופעתה הבולטת לצד בן סטילר בגרינברג, היא החברה הקאסטית היחידה שבאמת נראית מושקעת בהעלאה לרגעים הטעונים יותר רגשית של הסרט (רק תראו את ניק נולט לקוטב ההפך) - ולרוב, היא מצליחה גם כשההפקה הכוללת דשדשת.

באופן כללי, ארתור נאבק בנימה לא עקבית שמבקשת ממעריצי הקומדיה והדרמה לשבת דרך חבורה של בדיחות פין תוך התמודדות ישירה עם ההשלכות של אלכוהוליזם, מוות והזנחה. לזכותו ייאמר כי ארתור המקורי מעולם לא ניסה יותר מדי להיות הרבה יותר מקומדיה חסרת כבוד - ולמרות שראוי להערכה שארתור של ברנד שואף להציע מדיטציה על העצמה עצמית, השאיפה (יחד עם ההסתמכות הכבדה על הסרט המקורי.) בסופו של דבר מעכבת את הצלחת הגרסה המחודשת על ידי סיבוב כל הגיגים העליונים עם כמה השלכות די כבדות.

לעומת זאת, הרגעים הרציניים יותר של הסרט (שרובם מתרחשים בסוף המערכה השנייה) עדיפים למרבה הצער על הסטפסטיק ששולט בשאר ההפקה; אבל הרגעים הנוגעים ללב או המאתגרים האלה מתנהלים כמעט תמיד בהומור זול או מצח נמוך שמערער כל השפעה רגשית. זו דיכוטומיה מצערת שמדגימה את האופן בו המיתוג המחודש פועל למעשה כנגד הסרט הטוב אפילו יותר שיכול וינר ושות 'היה יכול לעשות - אילו היו פשוט מושכים את הקניין הרוחני של ארתור.

מכיוון שהוליווד ממשיכה לחדש גרסאות מחודשות, קשה להבין כיצד מנהלי האולפנים התנתקו כל כך מצופי הסרטים המיינסטרים. מעריציו של ארתור המקורי מעולם לא הולכים לחזר אחרי פרשנות הסלפסטיק של ברנד (כפי שמוצג בטריילר) ולהפך, זה לא סביר באותה מידה שרבים ממעריציו של ברנד (שללא ספק יהיו התומכים המרכזיים של הסרט החדש) אפילו יודעים שארתור הוא גרסה מחודשת. בהנחה שארתור החדש הוא הצלחה בקופות, לא יהיה לזה שום קשר למותג הסרט ("ב" הקטן) - מכירות הכרטיסים יהיו שייכות להשיג אותו לאוהדים היוונים שרוצים לראות את ברנד לבוש בסרט בגד גוף פטמה ידוע לשמצה.

בעוד שבארתור של ברנד בהחלט יש רגעי קסם, אין בסרט אפילו רגע אחד שהיה שיפור ביחס לפרשנות הקאמפית של מור. כאשר הוליווד הכריזה על הגרסה המחודשת של ארץ האבודים, זה היה הגיוני (מבחינה עסקית) - בהינתן המותג והחדר הפרופיל הגבוה להשתפר במחזה של הסדרה המקורית עם גרפיקה וקטעי CGI מעודכנים (לא שהסרט) הצליח). לעומת זאת, ארתור זה היה טוב יותר כנכס עצמאי, כך שיוכל למצוא איזון אישי משלו - מבלי שיוגבל על ידי חומר מקור מעולה.

למרות רגע בסרט שבו ארתור מתאר את נעמי כנערה שאי אפשר לקנות באמצעות צי של העתקים איקוניים של מכוניות קולנוע - לאור ההסתמכות הכבדה על פיות תרבות הפופ על רגעי אופי מקסימים, נראה שלסרט לא היה אותו כבוד לקהל שלו. חובבי דרמה של סלפסטיק יצפו כנראה צחוקים מהמהדורה המחודשת של ארתור, אך למרות כמה ניסיונות אמיצים להגיע למשהו עמוק יותר, נראה שהסרט תקוע באותה התבגרות נאיבית כמו דמותו הטיטולרית.

אם אתה עדיין על הגדר סביב ארתור, בדוק את הקרוואן למטה:

(מִשׁאָל)

עקוב אחרינו בטוויטר @benkendrick ו- @screenrant ויידע אותנו מה חשבת על הסרט.

ארתור משחק כעת בבתי הקולנוע.

הדירוג שלנו:

2 מתוך 5 (אוקיי)