סרט זה ללא ספק מיועד לחיים ארוכים כחוויית צפייה פולחנית-קלאסית, אך האם עליכם למהר לבתי הקולנוע לראותו או לא, תלוי לחלוטין בטעמכם.
ב- Maniac (2013) אנו מועברים לעולמו של פרנק (אליהו ווד), צעיר חולה מאוד שעובד בחנות אמו המנוחה, ומחזיר את בובות הזקנים לצורה בתולית. פרנק כובש את לילותיו כשהוא עוקב אחר נשים צעירות, הורג אותם, ומשתמש בשיערם כדי להפוך את חבריו לבובות הדם חסרי החיים לסרטים של קורבנותיו ההרוגים, שיאהבו אותו ללא תנאי ולתמיד - בדיוק כמו שאמא נהגה בעבר.
עולמו הגיהנום של פרנק מופנה מצד ימין עם הגעתו המלאה של אנה (נורה ארנזדר), צלמת צעירה למדי שהחתימה העיקרית שלה היא יצירת דיוקנאות אנושיות תוך שימוש בבובות מוצגות כנושאים. מה שמתחיל כעניין הדדי בעולם נישה מוזר מאוד (בובות) פורח לחברות, כאשר אנה מגייסת את פרנק כדי לעזור לה לביים פתיחת גלריה גדולה. עם זאת, משיכתו הגוברת של פרנק לאנה מתחילה במהירות להתנגש עם הדחף הבלתי ניתן לכיבוי שלו להרוג, והוא חושש שזה רק עניין של זמן עד שהיופי יכיר סוף סוף את החיה שבתוכו.
כרימייק לסרט הקלאסי של ויליאם לוסטיג משנת 1980, מניאק 2013 הוא ניסיון נועז לספר סיפור אימה קוצני מנקודת מבט חדשה: זו של הרוצח עצמו. הבמאי פרנק חלפון (יחד עם הכותב והמפיק אלכסנדר אג'ה מתהילת המתח הגבוה) בוחר בפרספקטיבה מגוף ראשון, מכריח את הצופים מאחורי עיניו של פרנק כשהוא עוקב ורוצח באכזריות את קורבנותיו. בחירה זו במתכונת תהיה המרכיב "make-or-break" בכל הנוגע להערכת צופים רבים של מניאק: עבור חלקם הפרספקטיבה הכפויה תהיה מבולבלת ומחליאה; עבור אחרים זו תהיה חוויה מעוותת להפליא המבדילה את הסרט הזה מכל כך הרבה יצירות דומות אחרות בז'אנר.
לרוב, חלפון עושה עבודה טובה בבריאת העולם דרך עיני הרוצח. יש מספיק הפסקות חכמות ב- POV מגוף ראשון (כמו, למשל, כשפרנק נמצא מול המראה) בכדי להעניק לצופה הקלה ספורדית מהטכניקה; באופן דומה, הייצוגים הוויזואליים של הפסיכוזה של פרנק (הזיות מוזרות או פלאשבקים, אפקטים מטשטשים בכל פעם שאחת ממיגרנות הסכיזו שלו פוגעת) מוסיפים קצת סוריאליזם נחמד שמאפשר חקר אופי עמוק יותר ופינוקים לסינפילים.
יחד עם זאת, ה- POV מגוף ראשון הוא גימיק ברור שנועד להבדיל את הסרט, ואפילו בדקה 89 דקות, מניאק כן מתחיל להלביש את סגנונו. עד שפרנק עובר לקורבן מספר חמש (ומעלה), הראשוני (הזחילה? האימה? הגועל?) של להיות במושב בשורה הראשונה של קטל ואכזריות נשחק לשגרה נוסחאית של הריגות אפיזודיות - אבל פנטסטי סיום סוריאליסטי אכן מחזיר חלק מהתככים להליך.
מבחינה ויזואלית, חלפון יוצר עולם דו-צדדי חכם של אור וחושך ומעלה כמה טריקים חכמים של המצלמה שעושים שימוש יצירתי בפורמט בגוף ראשון. פעמים אחרות (כמו "רצף מרדף" ברכבת התחתית) המרחק המרחבי של המצלמה והנושא שלה מרגיש לגמרי מנוגד להיגיון איפה פרנק עומד או איך הוא נע. קפיצות קפיצה וטכניקות עריכה אחרות מספקות יותר ממעט "צ'יטים".
התסריט של אג'ה וגרגורי ליסור הוא די דק, רק סדרה של "פרקי הרג" המציגים קורבנות נשים שונות, כשהם נמתחים באופן רופף על ידי עלילת 'היפה והחיה' הצפויה במרכז. מלבד רצף פתיחה מבעית, יש מעט מאוד הפתעה או חידוש בסיפורו של מניאק; כמו לראות את תאונת הרכבת מתגלגלת לאט לאט, אתה יודע בדיוק מה הולך לקרות כאשר הדברים מחליקים לאט במדרון לתוהו ובוהו. מלבד זאת, התסריטאים כן מצליחים (דרך כמה רגעי פלאשבק מרכזיים) להפוך את פרנק לדמות קצת אוהדת - רק להרכיב את הצד האוהד הזה עם אופיו האכזרי וחסר הרחמים של פרנק בכמה קטעי רצח שנבנו בצורה חכמה (ומעוררת). שנוטים לרדת באיכותם ככל שהסרט מתגלגל הלאה.
הקשת העיקרית בין פרנק לאנה מפותחת ואמינה, בעיקר הודות לנורה ארנזדר, שעובדת היטב במכירת כימיה וקסם עם מצלמה מכוונת ישירות על פניה. ווד הוא בחירה מושלמת להפליא לשחק את פרנק, משדר את התמהיל הזה של תמימות נערית ומוזרות רדופה שהופכת אותו להיות כל כך מצמרר אך לא דוחה לחלוטין. אם אהבת אותו בשר הטבעות, עיר החטאים או אפילו בווילפרד, תקבל את אותו הסימן המסחרי אליהו ווד, כאן.
עם זאת, חסרון אחד מובהק בפרספקטיבה בגוף ראשון הוא שלעתים הביצועים המאניים של ווד נראים לא מסונכרנים עם נקודת המבט של המצלמה, מה שיכול לגרום לחוויה כולה להרגיש כמו פרק של תיאטרון המסתורין. אף על פי שהמועדים הללו רחוקים ומעטים, הם עדיין ניכרים. שאר צוות השחקנים - בעיקר מצעד של שחקניות עירום או חצי עירום - מקבלים זמן מתאים לנקות אותו לפני שהם בשר לשחיטה.
בסופו של דבר, מניאק הוא ניסוי חולה שיש בו את טביעות האצבעות המדממות של אלכסנדר אג'ה (מראות, גבעות יש עיניים, פיראנה תלת מימד). עדיף להשאיר לאליטת האימה הארדקור שתעריך את הפורמט הייחודי של הסרט, את ההומאז 'לקלאסיקות אימה אחרות (פולחן) (ביצת הפסחא של שתיקת הכבשים היא גאון טהור) - וכן, הסיבובים הסוטים והלא מועילים של מין ואלימות שז'אנר הסלאשים ידוע בהם.
סרט זה ללא ספק מיועד לחיים ארוכים כחוויית צפייה פולחנית-קלאסית, אך האם עליכם למהר לבתי הקולנוע לראותו או לא, תלוי לחלוטין בטעמכם. אם מלחמת העולם Z אינה מספקת דם בכדי להשביע את צרכי האימה שלך, הלהב של פרנק עשוי להיות בדיוק הדבר שורט את הגרד שלך.
(מִשׁאָל)
______
מניאק משחק כעת בבתי הקולנוע. אורכו 89 דקות ואינו מדורג (אם כי הוא מכיל אלימות גרפית ביותר כמו גם מקרים של עירום, גסויות ושימוש קצר בסמים).
הדירוג שלנו:
2.5 מתוך 5 (טוב למדי)