שני עשורים לאחר מכן (והשינויים הרבים בנוף התקשורתי שהגיע איתם), סיפורו של ריצ'רד ג'ולהוא כזה שעדיין נראה ברלוונטיות. זה סיפור על כמה מהר יכול אדם לעבור מלהתעודד כגיבור להיות מושמץ על ידי התקשורת לפני שכל העובדות נמצאות. אבל בניצוחו של קלינט איסטווד, כל סוג של עדינות או ניואנסים נזרק מהחלון פנימה לטובת מלודרמה לא מעודנת. ריצ'רד ג'ואל לא מצייר את דמויותיו בגוונים עשירים של אפור; יש כאלה שמטבע הדברים יודעים שג'ודל לא מובן ומוזר, ועם זאת אדם הגון לליבתו, וכל השאר עומדים לרגל אותו, המונעים על ידי השאיפה והאינטרס העצמי שלהם. מה שאולי היה משל בזמן מוגדר במקום זאת כמגהץ מעוצב ופועל היטב, ועם זאת בכתב העת ריצ'רד ג'ול מתסכל בצורה מתסכלת.
פול וולטר האוזר מככב בריצ'רד ג'ול ככינוי שמו, קצין משטרה שואף שגישתו הבלתי מעוררת של הספר והכבוד לסמכות מרוויחה אותו בזלזול ובלעג של בני גילו. למרות הכישלונות הרבים שלו ועדיין הוא חי עם אמו ברברה (קתי בייטס), בסופו של דבר נודע ג'וול בעבודה כמאבטח באולימפיאדת הקיץ 1996 באטלנטה, ג'ורג'יה. לילה אחד הוא חושף פצצה ועוזר בגבורה להציל את חייהם של הסובבים, והופך אותו לסלבריטאי בין לילה. עם זאת, כאשר כתבת החוקה באטלנטה-ג'ורנל, קתי סקרקרקס (אוליביה ווילד), נודעת כי ה- FBI חוקר את ג'ודל כחשוד בהפצצה - בזכות טיפ של טום שו (ג'ון האם), הסוכן שנכח בליל האירוע - ג'וול פתאום עובר מגיבור לנבל בעיני התקשורת.כאשר ה- FBI נשען עליו, הוא פונה לחברו לעבודה המתמיד, עורך הדין ווטסון בראיינט (סם רוקוול), כדי להתחיל להילחם ולנקות את שמו.
מה שהופך את ריצ'רד ג'ול למרתיח מעט לצפייה הוא שהסרט שם לב לגורמים המסבכים את סיפורו, ואז ממשיך להתעלם מהם. חוקת אטלנטה-Journal הדיווח על Jewell לא ממציא כלום, וגם ה- FBI לא ממש מפר את זכויותיו החוקתיות, כך שהמרכיבים נמצאים בסרט הבוחן את האתיקה של מתי יש להנגיש מידע לציבור, ובאיזו נקודה עושה ארגון ממשלתי חוצה את הגבול תוך חקירת איום טרור אפשרי. הסופר בילי ריי היה מוכן להיאבק בסוגי המילוליות הללו בתסריטים שלו למותחנים דרמטיים אמיתיים קודמים מבוססי סיפור כמו שבור זכוכית ופרץ, ובכל זאת ריצ'רד ג'ואל מציג את עלילתה במונחים שחור-לבן. ומכיוון שהסרט מבהיר שג'ודל הוא חף מפשע מהמקום, אין מה לאתגר את הקהל ולגרום להם לתהות אם הם היו משתפים בתקשורת ובחשדות ה- FBI, אילו הם היו שם ולא היו ידועים כבר את האמת. זה'זו שאילתה משמעותית, לאור בחינת המחזור המתמשכת של תרבות הפופ בשנות ה -90 ועד כמה פעמים יעדים בלתי ראויים (א-לה מוניקה לוינסקי) נקרעו על ידי אנשי התקשורת בעשור.
במקום זאת, ריצ'רד ג'וול מאפשר לצופים להתמכר להטיה של מעשה לאחור ולנענע את ראשם באי-הסכמה בכל פעם שמישהו שעל המסך מטיל ספק ביהודי או רואה בו סכנה אפשרית. העשייה הקולנועית של איסטווד משאירה משהו לרצוי גם בתחומים אחרים, במיוחד כשמדובר בקצב ובטון. האנטיקס והקומדיה של הגיבור הבלתי מנוצח במערכה הראשונה מתנגשים עם התפנית הדרמטית שלאחר מכן של הסרט, והסצינות בהן מתעוררים חייו של יהל רפויים באופן בלתי רגיל וחסרי מתח, וגורמים להם להרגיש הרבה יותר ארוכים ממה שהם. יחד עם זאת, איסטווד הוא בעל מלאכה טוב מכדי שיוכל להפוך לסרט שנראה תת-חלקי, והשילוב בין הקולנוע הנטורליסטי המדהים של איב בלנגר לבין עריכתו המתמדת של ג'ואל קוק מבטיח את ריצ'רד ג'ול עובד כיצירת סיפור כלכלית. כמו רוב סרטיו האחרונים,עם זאת, רוצים שהאיסטווד יאט מעט את ריצ'רד ג'ואל ולקח את הזמן הנוסף כדי לשפר עוד יותר את רצף ההצלה (ההפצצה הבולטת הצידה).
אלה ההצגות שמצילות את ריצ'רד ג'אוול מהבינוניות, בעיקר אלה של האוזר ורוקוול. היהל האידיוסינקרטי והבריאנט הסרדוני הם דמויות שמשחקות לעוצמתם של השחקנים בהתאמה, והסצינות בהן מדובר בסך הכל בצוות האינטראקציה (בין אם הם משחקים במשחקי ארקייד בשנות ה -80 או מנסים לנקות את שמו של ג'ואל) הם חלק מהלבבים ביותר של הסרט, מצחיק ומשכנע. עם זאת, פחות סיפוקים הם אלה של חאם ווילד כאינטגוניסטים הכמעט קומיים. הסוכן הפדרלי של לשעבר הוא דמות מורכבת, אך מסגור את החקירה המפוקפקת של ה- FBI על Jewell כניסיון מונע האשמה של שו לכסות את עצמו, אינו עושה דבר כדי לגרום לריצ'רד ג'ול להראות פחות כמו דרמטיזציה מעורפלת. באשר לתיאורו הידוע לשמצה של ווילד בכתפיו:מחצית אחת מצפה ממנה שתלבש שפם מזויף כדי להסתובב ולהתכרבל בטיולית בזמן שהיא רודפת אנשים אחרים בחיפוש אחר הסקופ הגדול הבא שלה, לפני שתשיג אותה. (שהסרט משאיר כל אזכור למותה בטרם עת או למוות תפקידה של החוקה של אטלנטה-ג'ורנל בניקוי שמו של ג'ואל לא עוזר דבר למקרה.)
מוקדם יותר בהתפתחותו, ריצ'רד ג'ואל נועד לככב בכוכבים של ג'ונה היל ולאונרדו דיקפריו כיהוד ובראיינט, כאשר פול גרנגראס יביים. קשה שלא לחשוד שהאיטרציה לא הייתה מתנהגת באותה מידה כמו הגרסה שהופקה, אלא גם דוקודרמה מרתקת ומעוררת מחשבה בעיניי הסרטים של גרינגרס כמו יונייטד 93 ו 22 ביולי. לרוע המזל, לקח של איסטווד יש את אותן הבעיות כמו שאר הסרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים שהוא עשה בעשור האחרון, ומרתיח את "הבלדה של ריצ'רד ג'ול" (כפי שכותרתו המאמר של מארי ברנר "יריד וניטי" שהסרט הושרש בחלקו) עד לסיפור פשוט ומחמיא יותר האשם בעצם הסנסציוניות שהוא שואף לגנות. הסיפור של Jewell היה ראוי טוב יותר מהמקבילה הקולנועית לצעקות "חדשות מזויפות! "בקרב קהל של אנשים.
ריצ'רד ג'ואל משחק כעת בתיאטראות בארה"ב. אורכה 129 דקות ומדורגת R לשפה הכוללת אזכורים מיניים ותמונות עקובות מדם.
הדירוג שלנו:
2.5 מתוך 5 (טוב למדי)