אין ויכוח שאנחנו חיים בעולם של קישוריות חסרת תקדים. נראה שרובנו אף פעם לא נמצאים במרחק זרוע של מכשיר המחובר לאינטרנט, ומניחים לנו כמה לחיצות כפתור מהידע של העולם כולו, כמו גם מחברינו הקרובים והיקרים ביותר. הטכנולוגיה שינתה את האינטראקציה עד לנקודה בה כמעט צפויה הסחת דעת מסוימת. אפילו מופעים בימינו מציגים חוויה של שני מסכים, כאשר רשתות מעודדות אתכם להתחבר ולצייץ בשידור חי עם הכוכבים או לקבל גישה למידע שמאחורי הקלעים בזמן שהתוכנית שלכם מתנגנת ברקע. למרות כל אלה, המקום היחיד שיכולנו לצפות שיהיה חופשי בזוהר המזמין של מסכי הטלפון החכם שלנו היה בית הקולנוע.
דיירי הנימוס הבסיסי מכתיבים זה מכבר שבחדר החשוך של הקולנוע היה מקום מספיק למסך זוהר אחד בלבד, הענק ששילמתם עשרה דולר או יותר כדי לראות במשך שעתיים. טקסטים, כמו השודדים של פעם, נרתעו ונפלטו, עונש על שהרס את קסם החוויה התיאטרלית עבור שאר הקהל המשלם. כל זה השתנה לאחרונה כאשר המנכ"ל החדש של תיאטרוני AMC, אדם ארון, הציע כי בקשת הקהל להתנתק מהעולם החיצוני אינה עוד בקשה ברת ביצוע. לא, קהל בתיאטראות שלו לא יכול להיות כפוף לסטנדרטים של תפאורה שנחשבה כמקודשת עבור חובבי הקולנוע ושמסרונים ייחשבו, מנקודה זו ואילך, לא עניין גדול. תגובת האינטרנט הייתה מהירה ועצבנית,ובסופו של דבר הובילה להצהרה של מנכ"ל אלמו דרפטאוס, טים ליגה, בדבר החשיבות של סרט חופשי מהסחת דעת.
אחרי ימים שבהם דחף את הסיוט של יחסי הציבור שהחל על ידי ההחלטה הפוטנציאלית של ארון לאפשר הודעות SMS, תיאטרוני AMC חזרו בחזרה. על פי הודעה בטוויטר שפורסמה מוקדם יותר היום, הרשת כבר לא שוקלת לאפשר לפטרונים להשתמש במכשירים שלהם בשעות הפנאי שלהם, ולהבטיח את קדושת בית הקולנוע כנגד סכנת המסרונים הבלתי פוסקים אחת ולתמיד.
אין טקסטים ב- AMC. לא יקרה. דיברת. הקשבנו. במהירות, הרעיון הזה נשלח לרצפת חדר החיתוך. pic.twitter.com/JR0fo5megR
- תיאטראות AMC (@AMCTheatres) 15 באפריל 2016
כל מה שצריך לעשות התחיל בראיון שארון העניק לאחרונה ל- Variety, שם המנכ"ל החדש שהוכתר לאחרונה דן בחדשנות שנועדה לשפר את חווית התיאטרון. שם, ארון סבר את זה,
"כשאתה אומר לילד בן 22 לכבות את הטלפון, אל תהרוס את הסרט, הם שומעים 'אנא חתוך את זרועך השמאלית מעל המרפק'."
הגישה אמנם הייתה חירשת, אך הרעיון נועד לעורר עניין מחודש ללכת לקולנוע בעידן שבו התחרות מצד שירותי סטרימינג, משחקי וידאו וטלפונים חכמים נגסה ברווחי התיאטרון. אמנם אין ספק שבתי הקולנוע צריכים להתחיל לחשוב מחוץ לקופסה בכדי למשוך לקוחות ולשמור עליהם, אבל זה היה צעד רחוק מדי עבור רוב צופי הסרטים, שנכנסו למדיה החברתית בימים האחרונים כדי להשמיע את דבריהם. מורת רוח מכיוון זה.
ההצהרה שפורסמה היום הכירה בחששות אלה והוכיחה שלעתים המוני ההמונים הזועמים שלוקחים לטוויטר יכולים לחולל שינוי. עם לקוחות רבים שהבטיחו לא לחזור שוב לתיאטרון AMC בגלל חווייתם הקולנועית, אמר היום ארון כי,
"שמענו בקול רם וברור שזה מושג שהקהל שלנו לא רוצה. בעידן זה של מדיה חברתית, אנחנו מקבלים ממך משוב כמעט באופן מיידי וככאלה, אנחנו כל הזמן מקשיבים. בהתאם, בדיוק באותה מידה, זה רעיון שהעלינו לרצפת החיתוך."
בכנות, שרשת תיאטרון גדולה כמו AMC אפילו שקלה את הרעיון הזה קצת מביכה. בית הקולנוע הוא אחד המקומות הבודדים שאליהם אנו יכולים ללכת בעולם של ימינו להתחמם מחוויות משותפות בלי לדאוג להיות מוקפים באנשים ללא גלילה בלי לגלוש בפייסבוק או לצפצף בשידור חי בפרטי קיומם. הדבר האחרון שהקהל רוצה אחרי ששילמו את כספם הרוויח קשה עבור כרטיס לסרטים הוא האפשרות של עשרות מסכים זעירים זוהרים שמאיימים להוציא אותם מחוויה שצריכה להיות סוחפת.
בעוד שהשרשרת עשתה בבירור את הצעד הנכון, היא מאלצת אותנו לתהות האם הנזק כבר נגרם או לא. איזה סוג של ניתוק בין העליונים הגבוהים לקהל הלקוחות שלהם נחוץ בכדי שזה בכלל יעלה כאופציה? זה אכן מחזק את סוג הגישה האגרסיבית לטקסט של אלמו דרפטאוס התפרסם בזכותו. שרשרת זו עשתה לעצמה שם באמצעות פילוסופיית האפס-סובלנות שלה, ללא עצמות לגבי בקשת הטקסטים לסרטים לעזוב ולעולם לא לחזור.
אני מקווה שכולם למדו את הלקח שלהם ואף רשתות אחרות לא מנסות לשנות מדיניות כזו בזמן הקרוב. אנחנו הולכים לקולנוע כדי להתרחק מחיי היום יום שלנו, הכוללים את הצורך הבלתי פוסק לבהות במבט ריק בזוהר החם של מכשירי האייפון שלנו. זהו אידיאל המקודש לסרט המתפרסם, ולפי שעה לפחות האידיאל הזה בטוח.