גרסה קצרה: לא כל כך מחודשת, כקיבול שונה על המקור שהוא למעשה סרט אימה יותר ופרשנויות חברתיות פחות מסרטו של ג'ורג 'רומרו.
זהו למעשה סקירה של הקטע של הבמאי הלא מדורג מ"שחר המתים "בשנת 2004, ולא ראיתי את השחרור התיאטרלי אין לי שום בסיס להשוואה לגירסה ההיא. אז נעבור, נכון?
מייד מול המחבט, אתה צריך להיות אוהד של אפקטים גדולים של סרטים אם אתה הולך לראות את הסרט הזה. אם לא, אנא אל תטרחו אפילו, מכיוון שיש לא מעט מזה ומה שיש, הוא די מפורש ועקוב מדם. בהיותי חובב זמן רב של הז'אנר (אם כי הטעמים שלי התמזגו מעט) היה לא מעט גורם "איק", אבל לא יכולתי להתחיל להעריך איך זה יכול להיות עבור הצופה בסרט "הממוצע".
נושא מרכזי נוסף, לפחות עבור המעריצים הקשים של גרסתו המקורית של ג'ורג 'רומרו לשחר המתים, הוא שבסרט זה הזומבים נעים במהירות מסנוורת לעומת ההסכמה (הודות לרומרו) הארוכה והמקובלת לפיה המתים נעים לאט לאט ו באופן מביך. אני חייב להודות שהיה לי בעיה עם זה וזה השפיע על ההנאה שלי מהסרט. כפי שהוצגו, הם נראו כמעט כאילו אפקט הזומבים דומה למקרי סטרואידים והופכים אותם לספורטאים סופר.
אם להניח את הצד הברור מאליו, האם תנועה איטית ומפלסת לא הגיונית יותר? אחרי הכל, המוח לא מת כביכול (כמו שאמרתי, אפשר להפריש את הברור מאליו)? הגיוני יותר שלמתים אין יותר תפקודים מוחיים גבוהים יותר אלא הם מופחתים לאינסטינקטים ראשוניים ולתפקודים מוטוריים בסיסיים מאוד. זומבים זריזים, מקפיצים אולי עשויים להפוך אותם לאיום יותר, אבל זה לא הצליח לי. אני אוהב את הרעיון שלמרות העובדה שהם התקדמו לאט במקור הם עדיין היו מפחידים בגלל המספרים העצומים שלהם והעובדה שהם ממשיכים להתקדם בצורה בלתי נסבלת וחסרת מחשבה, לא משנה מה.
בצד ההפוך ישנם טיפים שונים של הכובע לגרסתו של רומרו, כולל קמוסים של טום סביני (שעשה את האפקטים המיוחדים המדהימים במקור) ועל ידי קן פריי (שגילם את האפרו-אמריקני הרציני במקור) שגם מצטט השורה "כשאין יותר מקום בגיהינום, המתים ילכו על כדור הארץ." הסצנה במקור שבה זומבי מקבל מברג באוזן מוחלפת על ידי ידית פטיש קרוקט מבוצעת למדי דרך הגולגולת.
הסרט צולל למעשה בפעולה תוך דקות ספורות מההתחלה, ולפני הפעולה האמורה הפתיחה השתמשה בקטעים קצרים של מוזיקה רעה ואפקטים קוליים בצורה יעילה מאוד, תוך ניקוד רגעים תמימים. זה נטה להוסיף לחשש ממה שידעת שבקרוב יבוא.
נפתח בנקודת המבט של אחות (שרה פוללי) שהולכת הביתה מהמשמרת שלה ביום שמסיבה כלשהי לא מעט אנשים נכנסים לחדר המיון כקורבני נשיכה של אנשים אחרים. בנסיעה הביתה ובעודו בבית באותו ערב, הסרט מציין את חשיבות ההאזנה לחדשות, שכיסתה את המצב המתפשט.:-)
יש לה התעוררות גסה בבוקר כשהילדה הקטנה מהסמוך מופיעה בדלת חדר השינה רעבה, וזה לא בשביל לולאות פרי. היא מצליחה לברוח מביתה ומה שהייתה שכונה פרברית שקטה יום קודם נראית כמו אזור מלחמה מוקדם בבוקר. היא מתרחקת ברכב ורואה יותר ויותר כאוס כשהיא נוהגת.
בסופו של דבר היא מתחברת לקצין משטרה (וינג ראמס, שאת עבודתו אני נהנה לא משנה מה) ולקבוצה קטנה נוספת של אנשים שנמצאים במנוסה. עם אפיקים אחרים מנותקים הם מחליטים לפנות לקניון. פעם בקניון הסרט סוטה לא מעט מהמקור ככל הדמויות והמצבים … ואני חייב לומר שזה הגיוני שיותר מארבעה אנשים יחשבו להסתתר בקניון.
הם צריכים לאבטח את המתקן ובסופו של דבר להבין אם הם רוצים לחיות את שארית חייהם (מה שיהיה קצר, מכיוון שבסופו של דבר ייגמר להם האוכל) בקניון. יש גם דמות נוספת הפזורה על פני מגרש החניה בחנות כלי נשק, איתה הם בונים ידידות רק באמצעות שלטי כתובות ידיים ומשקפות.
אז יש לנו את הקונפליקטים הבין-אישיים הנובעים מלחץ המצב והכליאה, גם אם יותר מאשר בגרסתו של רומרו בגלל העובדה שיש יותר דמויות. יש עלילת משנה מעניינת הנוגעת לאישה בהריון צעיר ואב לילדה שלה (Mekhi Phifer של ER), והופעה טובה של ג'ייק וובר, שהוא אחד מאותם שחקנים שאתה יודע שראית בעבר, אך אינך זוכר איפה.
הכיוון והעריכה היו (למרבה המזל) לא צורמים מדי, ובדבר המסוגנן ביותר שראיתי היו צילומים חוזרים ונשנים של פגזים שפגעו ברצפה בהילוך איטי, שהפך למייגע בערך בשלישית. היה גם כיף לערב טנקי פרופאן שזה כנראה סוג הדברים שנעשה בתוכנית "ג'קאס" של MTV.
בסך הכל, ראשים מתפוצצים של לוט, דם מרוסק וקצת מתח הופכים את זה לכדאי לראות אם אתה נכנס לדברים מסוג זה (שאני במקרה).
הדירוג שלנו:
3.5 מתוך 5 (טוב מאוד)