לתורשתית יש רעיונות מפחידים יותר מכפי שהיא יודעת עם מה לעשות, אבל מספיק ממה שהיא זורקת על הקיר מקלות כדי ליצור סרט אימה מעוות אחד.
הופעת הבכורה של ארי אסטר, תורשתית, עוררה באז מאז הופעת הבכורה שלה בפסטיבל סאנדנס מוקדם יותר השנה, ומסיבה טובה - זה סרט די פריקי. כדי להיות הוגן, אסטר מכה גלים ביצירת הסרט הקצר שלו מאז 2011 והמעבר שלו ליצירת סרטים עלילתיים רק מבסס אותו כמספר סיפורים עם סגנון שמודע מאוד מסורות ז'אנריות, אך עדיין מאוד שלו. טוני קולט, שהרוויחה את פסי מלכת הצרחות שלה לפני כמעט עשרים שנה בחוש השישי, היא העוגן ששומר על תורשתית במסלול, גם כשהוא מאיים לסטות מהמסלולים לחלוטין. לתורשתית יש רעיונות מפחידים יותר מכפי שהיא יודעת עם מה לעשות, אבל מספיק ממה שהיא זורקת על הקיר מקלות כדי ליצור סרט אימה מעוות אחד.
קולט מככבת בתורשת בתפקיד אנני גרהם, אמנית שמייצרת דוגמניות קטנות ומתגוררת עם בעלה סטיב (גבריאל בירן), הבן המתבגר פיטר (אלכס וולף) ובתו צ'רלי (מילי שפיר) בת ה -13. לאחר מות אמה המתבודדת, אנני אינה יכולה לחמוק מרגשות האשמה שלה, ואפילו יש לה חזונות על המטריארך של משפחת גרהם שנפטר לאחרונה. לאחר שהחליטה להשתתף בקבוצת תמיכה באבל, אנני מודה לבסוף כי למשפחתה יש היסטוריה של מחלות נפש וכי היא תרמה להיותה מנוכרת לאמה בשנים שקדמו למותה.
כאשר הטרגדיה פוקדת את משפחת גרהם כעבור כמה חודשים, אנני רק שוקעת עמוק יותר בצערה ובאשמתה, המתבטאת כעוינות כלפי שאר בני משפחתה. לאחר שביצעה ניסיון כושל להשתתף בפגישה אחרת בקבוצת תמיכה, ניגשת לאנני ג'ואן (אן דאוד), אישה שחוותה הפסדים אישיים דומים ומציעה כמה דרכים לא שגרתיות, אך יעילות עם אנני להתמודד עם התלונות בחייה. עם זאת, מה שנראה בהתחלה כפתרון אפשרי למצוקותיה של אנני יכול להיות הדבר שדוחף את משפחתה באופן מלא לקצה.
אם סיכום העלילה הזה מרגיש מעט מעורפל, זה מכוון; הטריילרים של תורשת עשו עבודה טובה בכך שלא קלקלו את פיתולי העלילה המפתיעים של הסרט (במיוחד אלה משני שלישיו הראשונים) וככל שפחות יודעים על עבודת התסריט של אסטר כאן, כך ייטב. מבחינת סגנון הבימוי, גישתו של אסטר נובעת מאוד מאותו אסכולה של קובריקיאן ליצירת סרטי אימה שהתוספות האחרונות לז'אנר כמו "המכשפה" מנויות עליו. ככזה, תורשתי ובגדול נמנע מטקטיקות להפחיד קפיצות זולות לטובת בניית אימה ומתח באמצעות טכניקות שקטות יותר, לקראת הרגעים המטרידים והאלימים ביותר של הסרט. בדומה למקום השקט של השנה, השימוש בתורשתי בצליל או בהיעדרו ממלא תפקיד חשוב בקיום תחושות אי הנוחות הללו,אפילו במהלך הקלעים השלווים יותר.
עם זאת, מה שמציב משהו כמו מקום שקט מעל תורשתי הוא שיש לו קו דרך מוגדר בצורה ברורה יותר, כשמדובר בסיפור העל ובנושאים שלו. סרטו של אסטר, כאמור קודם, מלהטט כאן עם הרבה מאוד נושאים, כולל עניינים כיצד אנשים מעבדים (או לא מצליחים לעבד) צער וכיצד תפקוד לקוי משפחתי נובע לעיתים קרובות מבעיות שורשיות עמוקות, ובמיוחד כאלה הנובעות מההורים. לרוע המזל, כאשר התורשתי עובר למערכה השלישית שלו, הסאבטקסט שלו הופך למבולגן יותר ויותר ופחות ופחות ברור על מה בכלל הסרט, ועוד פחות מה הוא רוצה לומר או לעשות חוץ מלהחריף אנשים. בעיה זו קשורה פחות להיות תורשתי יתר על המידה ויותר לשיטת הסרט "הכל חוץ מכיור המטבח" ליצירת פחדים.
זה עוד הופך את תורשתית לסוג של תרגיל אימה אמנותי שקל יותר להעריך אותו מבחינה אינטלקטואלית מאשר בהכרח לעסוק רגשית. למרבה המזל, צוות השחקנים עושה את שלהם כדי לדמיין את דמויות הסרט משכנעות, כאשר קולט וולף מבריקות במיוחד בתפקידיהן כאחד מצמד האם / הבן המסורבלים יותר בצד זה של נורמה ונורמן בייטס. תורשתית אומנם מתחילה לסטות למחנה במהלך סצינות ההתלהמות המקומית שלה, אבל קולט תמיד מרתקת, לא משנה כמה עבודה ענייה עושה אנני בשכנוע הסובבים שהיא, למעשה, יציבה נפשית. בינתיים, דאוד שוב מוכיח את ערכה כשחקן אופי נהדר, למרות תפקידו הקטן יחסית כג'ואן.
אסטר, העובדת עם הצלם הפאוול פאוול פוגורסלסקי (בנות טרגדיה) ומעצבת ההפקה גרייס יון (רפורמה ראשונה), מגבירה את תחושת אי הנוחות בבית גרהם על ידי מסגור דמויות הסרט באופן שגורם להן להידמות לבובות בבית בובות. נראה שהרעיון מאחורי גישה זו הוא שהיא יוצרת את התחושה שהגרהאם נשלטים על ידי כוחות בלתי נראים להם, בדומה לאופן שבו אנני שומרת על אחיזה קפדנית בדמויות ובפנים של עבודת הדוגמנית שלה. זו לא האנלוגיה העדינה ביותר ותורשתית רק עושה את זה כל כך הרבה מבחינה נושאית, אבל היא יוצרת סרט אחד למראה מעולה שתמיד מרגיש מכווץ ומטריד בצורה הטובה ביותר. המעברים המסוגננים בין סצנה רק מעצימים עוד יותר את התחושה שהדמויות כאן לכודות בסיוט מתעורר.
בסופו של יום, תורשתית מצליחה בעיקר להיות מה שהיא אמורה להיות - כלומר, אחד מסרטי האימה השטוחים יותר בזכרון האחרון. זה שם היטב את שמו של אסטר על המפה בכך, תוך שהוא מרגיש כמו עבודתו של במאי ראשון שצריך להתמקד בהמשך לנסות להלהטט בפחות כדורים בבת אחת, אך מבלי להפיל כל כך הרבה בדרך. באופן דומה, קשה לומר אם תורשתית תהיה יותר מושכת קרוסאובר מאשר סרטי פריצת אימה אינדי בשנים עברו כמו המכשפה וזה עוקב; עד כמה שהסרט יכול להיות מטריד, חלק מהצופים עשויים למצוא את רגעי ה- WTF הגדולים שלו מוזרים ומבלבלים יותר מפחידים. בכל זאת, כל מי שרוצה לעמוד בקצב השנה 'השיחה על ז'אנר האימה בהחלט תרצה לבלות זמן עם טוני קולט ומשפחתה הלא מתפקדת (על המסך) בתיאטרון.
גְרוֹר
תורשתי מנגן כעת בתיאטראות בארה"ב ברחבי הארץ. אורכו 127 דקות והוא מדורג כ- R בגין אלימות אימה, תמונות מטרידות, שפה, שימוש בסמים ועירום גרפי קצר.
ספר לנו מה חשבת על הסרט במדור התגובות!
הדירוג שלנו:
3.5 מתוך 5 (טוב מאוד)