המבקרים לא היו חביבים עם מפצח האגוזים של דיסני וארבעת העולמות. הסרט מבוסס (באופן מאוד רופף) על הסיפור המקורי והבלט של צ'ייקובסקי, אך ממוקד הרבה יותר בסיפור ולא ביופי של הריקוד. זה, למעשה, יכול להיות חלק גדול מנפילתו של הסרט, מכיוון שמפצח האגוזים עובד טוב פשוט מכיוון שהסיפור מסופר דרך ריקוד ולא על ידי מילים.
כמעט בכל הביקורות, הסצנה היחידה שזוכה לשבחים רבים היא רצף הריקודים בכיכובו של הבלרינה האמריקאית, מיסטי קופלנד. אם רק דיסני עשתה יותר מכשרונותיה, הם היו יכולים לעשות משהו מבדר הרבה יותר. למעשה, "בית העכבר" היה צריך להיות נועז ולהפיק סרט מבוסס ריקוד במקום אחד בו הדמויות בעצם אמרו לקהל מה קורה בזמן שהכל משחק על המסך.
עם ציון של 34% על עגבניות רקובות נכון לרגע הכתיבה, מפצח האגוזים וארבע העולמות הפך לסרט שזכה לביקורת הגרועה ביותר של דיסני משנת 2018 - הישג לא קטן כשחושבים על קבלת הפנים הפושרת ביותר שקיבלה קמטים בזמן. ריכזנו כמה מהביקורות המצערות ביותר שיש שם.
CNN (בריאן לורי)
מפצח האגוזים מרגיש כמו פרויקט שהורכב על ידי ועדה, עם תו מקורי כמעט, גם בסיפורי הסיפור או בעיצוב ההפקה. אין גם סכנה רבה המובנית בפעולה, שהיא בשפע, אם כי קשה לדעת בדיוק לאיזו קבוצת גיל מיועדת התרגיל המדורג PG.
המובילים הצעירים - כולל מפצח האגוזים המהמם (ג'יידן פובהורה-נייט) שמלווה את קלרה במסע שלה - הם בסדר, אבל כשצוירו, הדמויות שלהם בקושי תופסים מימד אחד. כל מה שמשאיר, באמת, הם אותם זנים מוכרים שהלחין צ'ייקובסקי, עכבר חמוד והרבה שאלות על מזיגת מה שנראה כמו הרבה כסף לבסיס כה מרופש.
אבן מתגלגלת (פיטר טרברס)
ניו יורק פוסט (ג'וני אולקסינסקי)
קצת בלבול זה בסדר אם יש פה ושם בדיחה, קצת שנינות, גרם של כיף. אבל הבמאים הזוגיים המוזרים, לאסה הולסטרום (שוקולט) וג'ו ג'ונסטון (פארק היורה השלישי), ממשיכים לשמור על סרטם הרחב, עצוב ומרגיע. לדוגמא: מלך העכברים הופך מבהמה מפחידה למסה מגעילה של אלפי עכברים מתפתלים שהביאו לראש בזמן שעשרות חולדות הסתערו על פעמון הטאקו של הכפר ווסט בשנת 2007.
ההופעות, באופן כללי, נעים בין רע לבלתי נפלא. פוי מגלמת את קלרה אמורה להיות התמימה כאילו היא דוגמנית מסלול בשם סווטלנה. נייטלי מדבר בצווחת הליום מגונה. ומירן לבושה כפיראט קרנבל.
אתה יכול למצוא אותי בבלט.
מועדון ה- AV (קייטי רייף)
כל היבט בסרט מרגיש כאילו הוא נקבע על ידי אלגוריתם, נשלח בעבודה ושווק במבחן למצב של עמימות חולפת וחולפת. אפילו המחויבות הגלויה שלה ליציקות מגוונות ולעידוד כביכול של חינוך STEM (או לפחות גרסת steampunk מהמאה ה -19 זהה) מרגיש כמו אסטרטגיה שיווקית מתוחכמת, ניסיון למשוך כמה שיותר סוגים של רוכשי כרטיסים פוטנציאליים.
בידור שבועי (דארן פרניך)
אינדיווייר (דייוויד ארליך)
זה אף פעם לא סימן טוב כאשר הסצנה הטובה ביותר בהדמיה מחדש של שובר קופות של מפצח האגוזים היא
החלק בו הסרט ממתין לרצף ריקודים פשוט, שלם עם סטים פרקטיים (עם גלגלים גלויים!) וקמיע עוצר מופע מהבלרינה מיסטי קופלנד. ובכל זאת, כאן יש לנו שומר מסך חסר השראה של סרט שלא מצליח להציע לילדים דמויות מעניינות שאכפת להם / לראות את עצמם בהם, עלילה קוהרנטית לעקוב אחריה, או אפילו את העקבות הקלושים ביותר של האנושות תחת קליפה של 130 מיליון דולר של סטים מדהימים וצעקניים. אפקטים מיוחדים. זו מטלה לשבת עכשיו, ובסבירות גבוהה שזו תהיה מטלה לשבת תמיד.
כתב הוליווד (דייוויד רוני)
אם לומר בלשון המעטה, הסיפור הוא בלגן מפותל, שמדי פעם פונה לעבר התפתחויות מעניינות, אך כמעט תמיד ניתן להיזהר בכיוון חדש תזזיתי לפני שמעורבות מתמשכת יכולה לתפוס. יוצרי הקולנוע נראים מודעים לכך שמדובר בעניין, ומטפטפים את האקשן בשיטפון כמעט בלתי פוסק של מוזיקה שופעת שמדשדשת את צ'ייקובסקי עם ג'יימס ניוטון האוורד. הגשמת יתר היא הגדרת ברירת המחדל.
מפצח האגוזים וארבעת העולמות עשויים למשוך קהל של הורים עם ילדים צעירים שנהנים מבלט, אך לאור המחסור בתכני הריקוד, סביר להניח שהם יתאכזבו. למען האמת, קשה לראות לאיזה סוג דמוגרפי הסרט הזה יתאים. חוסר באזז מובהק סביב שחרורו מספר גם הוא, כאילו דיסני ידעה מה יש להם על הידיים ופשוט החליטה לשחרר אותה בשקט ככל האפשר. חבל, מכיוון שעם חומר מקור קסום (ומוכר), וקאסט של כל הכוכבים, מפצח האגוזים יכול היה להפוך לקלאסיקה מיידית.